בס"ד

חבר טוב

בית מדרש חברותא הלימוד לע"נ גלעד בן שלום חיים אלמגור

 "צאו וראו: איזוהי דרך ישרה שידבק בה האדם?"

השאלה מוכרת לכם?

רבי יהושע מתלמידי רבן יוחנן בן זכאי משיב "חבר טוב " . אז בא נלמד יחד מהו חבר טוב .

בפרקי אבות מופיעות שלוש משניות העוסקות במושג "חבר" והן:                                               

יהושע בן פרחיה ונתאי הארבלי קבלו מהם. יהושע בן פרחיה אומר: עשה לך רב, וקנה לך חבר, והוי דן את כל האדם לכף זכות (אבות א ו).

אמר להם: צאו וראו איזוהי דרך ישרה שידבק בה האדם. רבי אליעזר אומר: עין טובה . רבי יהושע אומר, חבר טוב (שם ב ט).

רבי אלעזר בן שמוע אומר: יהי כבוד תלמידך חביב עליך כשלך, וכבוד חברך כמורא רבך, ומורא רבך כמורא שמים (שם ד יב).

הדגש המושם על נושא ה"חברות" במסכת אבות העוסקת בהקניית המסורה מאב לבנו ומדור לדור מעת קבלת התורה בסיני, מלמד על החשיבות העצומה שיש למושג "חבר" במסורת היהודית.

ואמנם, הסיפור הידוע על הלל הזקן אכן ממחיש את חשיבות החברות. הגמרא במסכת שבת (לא.) מספרת על שמאי והלל שעמדו בפני בקשה מוזרה של נוכרי, המבקש להתגייר מהר ככל האפשר:

שוב מעשה בנכרי אחד שבא לפני שמאי. אמר לו: גיירני על מנת שתלמדני כל התורה כולה כשאני עומד על רגל אחת. דחפו באמת הבנין שבידו. בא לפני הלל, גייריה [גיירו]. אמר לו: דעלך סני, לחברך לא תעביד [מה ששנוא עליך, אל תעשה לחברך], זו היא כל התורה כולה ואידך פירושה הוא, זיל גמור [וכל היתר הוא פירוש של התורה, לך ולמד].

מפרשי התלמוד שם כתבו שהמקור לתשובתו של הלל הוא מצוות התורה: "ואהבת לרעך כמוך" (ויקרא יט יח). מתשובת הלל נמצאנו למדים על חשיבותה של החברות, שהיא עיקר העיקרים ביהדות ואי אפשר להתחיל לחשוב על להיות יהודי בלי להבין ולהפנים את המושג "חבר" ואהבת החבר.

מהם לדעתך עומק הדברים של הלל הזקן ?

עיין בפרוש המשנה לרמב"ם שמבאר שלושה סוגי חברויות :

ואמרו "וקנה לך חבר" – הוציאו בלשון קנייה, ולא אמר: עשה לך חבר, או: התחבר לחברים, וכיוצא בזה, והכוונה שראוי לאדם שיקנה לעצמו חבר על כל פנים, כדי שייתקנו בו כל עניניו, כמו שאמרו: "אי חברא אי מיתותא", ואם לא מצאו – צריך להשתדל בו, ואפילו ימשכהו לחברות תחילה עד שיהיה חבר, ולא יסור מלכת אחר רצונו, עד שיחזק חברותו, כמו שיאמרו אנשי המוסר: כאשר תתחבר, אל תתחבר לפי מידותיך, אלא התחבר לפי מידות חברך. וכאשר יסמוך כל אחד משני החברים על זה הציווי, תהיה כוונת כל אחד מהם להשלים רצון חברו, ותהיה כוונת שניהם דבר אחד בלא ספק. ומה טוב מאמר אריסטו: "החבר – אחר שהוא אתה".

והחברים – שלושה מינים:                         

 חבר תועלת, וחבר נחת, וחבר מעלה.

אמנם חבר התועלת, הרי הוא כחברות שני השותפים, וחברות המלך וחייליו.

ואמנם חבר הנחת, הרי הוא שני מינים: חבר הנאה, וחבר בטחון.

אמנם חבר ההנאה, הרי הוא כחברות הזכרים לנקבות וכיוצא בה.

ואמנם חבר הבטחון, הרי הוא שיהיה לאדם חבר שתבטח נפשו בו, לא ישמר ממנו לא במעשה ולא בדיבור, ויגלה לו כל עניניו, הנאה מהם והמגונה, מבלי חשש ממנו שישיגהו בכל זה חסרון, לא אצלו ולא אצל זולתו. כי אם יגיע לנפש בטחון באיש עד לזה השעור – תמצא רוב נחת בשיחתו ובחברותו.

ואוהב המעלה, הוא שתהיה תאות שניהם וכוונתם למטרה אחת, והיא: הטוב, וירצה כל אחד להעזר בחברו בהגיע הטוב ההוא לשניהם יחד. וזה הוא החבר אשר ציוה לקנותו, והוא כחברות הרב לתלמיד והתלמיד לרב.

 האם מה שהרמב"ם מבאר תואם לתפיסת העולם שלך?

מה קורה כאשר החבר שלך מפסיק "לספק " את מה שחסר לך?

במי תלויה החברות ?

אך בואו ושמעו פנינה מיוחדת, מפירושי רבנו יונה . אומר רבנו יונה: מה זה 'חבר טוב'? וכי בידך הוא למצוא חבר טוב? כל אחד רוצה, כמובן, אבל לא כל אחד יצליח. ובודאי אי אפשר להעמיד את המפתח הנכסף להצלחה בחיים על מציאת דבר שאינו בידו של האדם ושלא כל אחד יזכה לו?

אלא, אומר רבנו יונה, כוונה אחרת היתה לרבי יהושע. לא שתרכוש חבר טוב. אלא, שתהיה חבר טוב! שתדאג שיהיה בן אדם אחד לפחות, שחייו עשירים יותר בגללך. שתקבל אותו בכל לב, תבין ללבו, תשמע את דבריו בשימת לב. בן אדם אחד, שחוויותיו יהיו קרובות ללבך. זהו המפתח להצלחה – וזה אכן בידך!

הרב שלמה קרליבך:

חבר טוב הוא אחד שלידו אני רוצה להיות יותר טוב, אבל חבר אמיתי הוא כזה שלידו אני כבר יותר טוב.

בס"ד                                    

הכעס

בית מדרש חברותא הלימוד לע"נ גלעד בן שלום חיים אלמגור

מידת הכעס מידה רעה מאוד. ואמרו חכמים שהכועס דומה לעובד עבודה זרה. "המקרע בגדיו בחמתו, והמשבר כליו בחמתו, והמפזר מעותיו בחמתו – יהא בעיניך כעובד עבודה זרה; שכך אומנתו של יצר הרע, היום אומר לו: עשה כך, ולמחר אומר לו: עשה כך. עד שאומר לו: עבוד עבודה זרה, והולך ועובד". ואמר שם רבי אבין שהמקור לכך מהפסוק (תהלים פא, י): "לֹא יִהְיֶה בְךָ אֵל זָר וְלֹא תִשְׁתַּחֲוֶה לְאֵל נֵכָר", איזהו אל זר שיש בגופו של אדם – הוי אומר זה יצר הרע (שבת קה, ב). ועוד אמרו: "כל הכועס – כל מיני גהינם שולטים בו" (נדרים כב, א). ועוד אמרו: "כל הכועס – אפילו שכינה אינה חשובה כנגדו" (נדרים כב, ב). ואמר אליהו לרב יהודה: אל תכעס ולא תחטא (ברכות כט, ב). (הרב אליעזר מלמד פנינה הלכה)

אז מה עושים??

ממקורות אלו אנו מבנים את השלילה  אבל המציאות היא שאנו כועסים ! ואפילו ראינו את גדולי האומה שיתנהגו בכעס כגון משה בשבירת הלוחות ואפילו אצל הקב"ה ראינו חרון אף..ועוד

באו נתבונן במידות הטבועים בנו:

"א"ר אילעאי: בשלושה דברים אדם ניכר – בכוסו ובכיסו ובכעסו. ואמרי ליה: אף בשחקו"(.ערובין ס"ה)

שים לב שחז"ל אומרים לנו , אם אתה רוצה להכיר את עצמך או את סביבתך תבדוק בשלוש התחומים הללו של כיסו , כוסו וכעסו –ואז תגלה את תכונותיו של האדם.

אז למה דוקא בשלושת הדברים האלה האדם ניכר בהם?

המהרש"א מסביר כך:

 מהרש"א (ר' שמואל אליעזר הלוי איידלס, המאה ה-16, פולין) עירובין סה, ב

לפי שהמידות נחלקים בכלל לשלושה חלקים, והם טוב לשמים וטוב לבריות וטוב לעצמו… וזה שאמר בכיסו – שהוא נושא ונותן באמונה עם הבריות, דהיינו שהוא ניכר בכיסו טוב לבריות, וכן בהיפך, רע לבריות. ובכוסו – שמיושב ביינו, הרי זה טוב לעצמו, לא כאותן שאומר עליהן (משלי כג): "לְמִי אוֹי לְמִי אֲבוֹי… לַמְאַחֲרִים עַל הַיָּיִן". ובכעסו – שאם אינו כועס הוא טוב לשמים, אבל כל הכועס אמרו בו כאילו עובד עבודה זרה, דהיינו רע לשמים.

 ואילו הרב חנוך זונדל בפירושו 'עץ יוסף' (מודפס בעין יעקב) כותב כך:

.     עץ יוסף (הרב חנוך זונדל, המאה ה-19, פולין) עירובין סה, ב

כי לפי שיכול האדם להטמין מידותיו הרעים בחובו ולהראות את עצמו כשר וישר לעיני בני האדם. ותוכו טומאה רצוצה. ואמר ר' אילעאי כי בשלושה דברים הללו יצא הפרשדונה הטמונה בתוך אהלו ולא יוכל עוד הצפינו:

 א.     בכוסו – שהכוס מלא חמר מבלבל ומחליש את המשכיל הגובר על הטבע. אז יעשה הטבע את שלו ואז יתגלה עניינו וטבעו. (וזהו שאמרו לעיל "נכנס יין יצא סוד', כלומר כן הוא בטבע כי הדברים הטמונים בו ומתוארים סוד יצא אז בכוסו. וזה הואיל ולא יצא סודו ודאי שלא נמלט מאחד משני דברים: אם שבאמת אין בחוּבּוֹ כל מום רע, או שהשכל הוא גדול ואמיץ כח שגם יינו אינו מחלישו. בזה ניכר שאדם גדול הוא ודומה לשבעים סנהדרין).

 ב.      בכיסו – והיינו כי אף שהדיבור והמבט יש לו שפת חלקות בלב ולב ידברו להיות שומעין טועים בו כי כולו טוב, אומנם היכא דאיכא חסרון כיס מוקצה הוא ואסור ליגע בו. אולם שלח נא ידך וגע בכל אשר לו וקנייניו אם לא על פניך יברכך.

 ג.     בכעסו – והיינו שגם הוא דומה ליין שמחליש כח השכל וכאמז"ל, "מכיון שבא לכלל כעס בא לכלל טעות", כלומר שוב אין השכל מושל בו ואז הטבע יעשה את שלו ויתגלו מדותיו.

 האם יש כעס חיובי?                                     

מתי מותר לכעוס ומתי אסור?

 רמב"ם הלכות דעות (ב, ג):

 "ויש דעות שאסור לו לאדם לנהוג בהן בבינונית אלא יתרחק מן הקצה האחד עד הקצה האחר, והוא גובה לב וכו'. וכן הכעס מידה רעה היא עד למאוד וראוי לאדם שיתרחק ממנה עד הקצה האחר, וילמד עצמו שלא יכעוס ואפילו על דבר שראוי לכעוס עליו. ואם רצה להטיל אימה על בניו ובני ביתו או על הציבור אם היה פרנס ורצה לכעוס עליהן כדי שיחזרו למוטב יראה עצמו בפניהם שהוא כועס כדי לייסרם ותהיה דעתו מיושבת בינו לבין עצמו כאדם שהוא מדמה כועס בשעת כעסו והוא אינו כועס, אמרו חכמים הראשונים כל הכועס כאילו עובד עבודת כוכבים, ואמרו שכל הכועס אם חכם הוא חכמתו מסתלקת ממנו ואם נביא הוא נבואתו מסתלקת ממנו, ובעלי כעס אין חייהם חיים, לפיכך צוו להתרחק מן הכעס עד שינהיג עצמו שלא ירגיש אפילו לדברים המכעיסים וזו היא הדרך הטובה, וכו'".

 אז איך מתגברים על מידה זו?                                              הרב זלמן מלמד ראש ישיבת בית –אל:

ראשית צריך להבין עד כמה חמור הכעס, ומתוך כך תשומת לב מה גורם לכעוס, ומאמץ לא להיכנס למצבי לחץ שיכולים להביא לידי כעס, ומראש לתכנן איך לעקוף את המצבים שבהם אפשר שיבוא לידי כעס ולפתח את מידת הסבלנות. זו היתה מידתו של הלל הזקן שהיה סבלן ביותר ואף פעם אי אפשר היה להביא אותו לידי כעס. מעשה בשני בני אדם שהתערבו ביניהם. אמרו: מי שילך ויקניט את הלל ויצליח להרגיז אותו, יקבל 400 זוז. הלך אחד מהם בערב שבת בשעה שהלל חפף את ראשו ודפק על ביתו ואמר שיש לו שאלה לשאול, נתעטף ויצא הלל לקראתו, והוא שאל את הלל שאלה שטותית, שאלה של הבל, והלל ענה בסבלנות כאילו השאלה חשובה ביותר. כעבור שעה קלה חזר אותו אדם ושוב דפק על פתחו של הלל הנשיא וביקש לשאול שאלה. ושוב שאל שאלה מרגיזה, והלל השיב כאילו זו שאלה חשובה, וכך חזר הדבר כמה פעמים. ובכל פעם הלל לא איבד את שלוותו והשיב בענווה עד שאותו שואל התרגז ואמר: "בגללך הפסדתי 400 זוז, בגלל שאתה כל כך סבלן ועניו". אמר לו הלל: "כדאי וכדאי שתפסיד כהנה וכהנה והלל לא יקפיד".

 אם כן, פיתוח מידת הסבלנות, להיות ארך אפיים, מונעת מראש את הכעס, ויחד עם זה צריך גם ללמוד איך לצאת מהר מהכעס אם כבר אדם נפל אליו, ללמוד להיות נוח לרצות, לא להתבצר בכעס, לא להמשיך אותו. זה לא נעים להתנצל ולהודות שההתפרצות היתה מופרזת, הנטיה של הכועס היא להצדיק את עצמו ולהאשים את אחרים, וצריך ללמוד לבלום ולעצור ולהתנצל ולהודות ולרצות את הנפגעים. "הווי קשה לכעוס ונוח לרצות", "טוב ארך אפים מגיבור ומושל ברוחו מלוכד עיר". ארך אפים זהו מי שנמנע מראש מלהיכנס לכעס, ומושל ברוחו הוא זה שהכעס התעורר אצלו והוא משתלט עליו ולוכד אותו. "טוב ארך אפים מגיבור ומושל ברוחו מלוכד עיר".

 תִּתְנַהֵג תָּמִיד לְדַבֵּר כָּל דְּבָרֶיךָ בְּנַחַת, לְכָל אָדָם וּבְכָל עֵת, וּבָזֶה תִּנָּצֵל מִן הַכַּעַס.. (אגרת הרמב"ן)